מהצד של הכלה - נקודת מבט - על סרטה החדש של טליה לביא "אחד בלב"

"...תציעי לו נישואין.

אם הוא אומר לך לא, תציעי שוב.

תתעקשי. הוא הדבר האמיתי. את לא תצטערי..."

מתוך שירה של ענת לוין – "מכתב לילדה בת שש (לא לקרוא לפני גיל 40)"

אלינור הכלה היא דרמה קווין. אפילו ביום-יום היא מורה לדרמה, לא מורה רגילה, כמו שיתחנפו אליה לקראת סוף הסרט תלמידיה התיכוניסטים. וככזו - היא רוצה את כל האגדה, עד הסוף. הטוב. לכן היא תבקש לדייק את הכניסה לסוויטה במלא טייקים עד שזה יהיה מושלם. וגם את טקס הנישואין שלא היה בדיוק כמו שחלמה, היא תבקש לשחזר בסוויטה כמו תרגיל דרמה בכתה, ותפגע עד עמקי נשמתה אל מול הפרצוף חסר הסבלנות של אהובה. ואם תבצבץ פתאום מתוך כיסו של החתן מעטפה אחרת עם שם האקסית שלו, היא תתעקש לפתוח אותה ועכשיו! אפילו אם נדרו שלא לפתוח את המתנות. לא כי היא קלפטע כמו שחמותה השתלטנית – מעין השתקפות של אלינור - תאמר עליה, אלא כי היא רוצה באמת באמת לברר שזה באמת. שהיא אכן באגדה הנכונה, לא על יד, לא כאילו. וההתעקשות הפתטית-מגוחכת עד כדי צחוקים מדמיעים בקהל הקולנוע, היא מכמירת לב.

"את מדמיינת" אומר לה אהובה, והיא מתעקשת כי לא פעם היא נתקלת באמירה הזאת של אנשים כלפי הפעולות שלה, אבל כמעט תמיד - היא צודקת. והאמת היא שגם הפעם היא צודקת, רק שהצדק שלה יתברר רק לקראת הסוף, מתפזר באויר הקר כמו "קולולוש" ירושלמי של צ'קים מכספת קטנה. כמו מצפן קטנטן המכוון אותה אל הבית האמיתי אחריו היא תרה. נעלי הכלה של אלינור אינן עשויות מזכוכית או לבנות, אלא אדומות כנעלי האודם של דורותי היוצאת למסע, מבלי לדעת שביכולתן לקחת אותה הביתה כבר בתחילת העלילה. הנעליים האדומות של אלינור הכלה מרפררות גם למעשייה הקדומה ממנה שאב וכתב אנדרסן, על אודות נערה ענייה שתפרה לעצמה נעליים אדומות והרגישה מחוברת, אותנטית ובעיקר חופשיה, אך בהמשך אומצה ובויתה. את נעליה השליכו, שרפו, והיא תרה אחר הנוצץ והמזויף במקומות לא-לה. משפגשה בנעליים אדומות בוהקות, נסחפה למחול מכושף ממנו לא יכלה להינתק אלא אם תכרות רגליה (בסגנון בת הים הקטנה). אלינור המודרנית מתעקשת לתור אחר האמת. אחר החופש. אחר האהבה. גם במחיר שיגידו לה שהיא יותר מדי. היא לא רגילה להיות רגילה.

"...יגידו לך שאת טפשה אבל את לא

יגידו לך שאת שמנה ואת יפה

יגידו שאת יותר מדי ואת בדיוק

יותר מדי

..."

(שם, שם)

"